<h1>האשכול — רצב"א, הלכ' יין נסך</h1>
<h2>דף כט:</h2>
יין מנ"ל דכ' אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מה זבח אסור בהנאה אף יין שנתנסך לפני ע"ז, וגזרו על כל יינם ועל מגעם שאסור בהנאה.
חומץ יין של ישראל ויין מבושל ש"י מותר להפקיד ביד גוי בחותם א' דחומץ ומבושל לא מנסכי ואי משום אחלופי כיון דאיכא חותם לא מזייף, וכן יין אלונתית שלנו, יין ישן שמעורב מים ואפרסמון, דתערובת לא מנסכי, לכך גם נגיעתם במשקין אלו לא אוסרת בשתי' מהא דשמואל ואבלט.
<h2>דף ל:</h2>
תשובה לרבנא יעקב ב"רבנא משה ז"ל ישראל הדר בכפר ואין יכול לטהר יינו מותר לעשותו עי"ג ואין בו משום מגע גוי ומותר בהנאה דאמרינן [ל' ע"ב] ג' יינות הן וכו' והמפקיד יינו אצל גוי אסור בשתי' ומותר בהנאה, ש"מ מגע גוי מב"ה אפי' דעתו לנסך לא כל כמיני' לנסוכי חמרא דלאו דיליה כדאר"א [נ"ט ע"ב] האי גוי דנסכיה לחמרי' דישראל שרי למשקל דמי דחמרא מיני' דמקלא קלי' ואר"א מנא אמינא דתני' גוי נסך יין ישראל אסור ריב"ב וריב"ב מתירין שאומר לא כל הימנך שתאסר ייני לאונסי. ומ' דמחוזא [נ"ז ע"ב] דבא גוי בחנות ושדי ידי' בחמרא ורבא שרי לזבוני' ובמסקנא אתותב רבא ואמרו שכשוך אוסר בהנאה, האי מעשה ביין הנמכר בחנות עומד למכור, זה מוכר וזה רוצה לקנות, והוי כיין של גוי וקם ברשותו וכי קמנסך דידי' מנסך, אבל שמעתא דר"א שלא עשוי למכור וברשות ישראל לאו כל כמיני' לנסך. ועוד חזי לן דמב"ה דגוים שבח"ל לאו עע"ז אלא מ' אבותיהם בידיהם [חולין י"ג ע"א], ובז"הז אין מנסכין יין לע"ז אלא תקרובת בעלמא, ודאי יין ש"ג שמקריב אב"ה, אבל אידך אין אסור אלא משום מגע וגזרה הוא הלכך יינו של ישראל עשוי ביד גוי מב"ה שאין בו משום תקרובת ע"ז ולא משום יי"נ. ותו דמעשה דרבא [נ"ז ע"ב] הגוי נתכוון לנסכו מתוך כעסו אבל ישראל עושה יינו ע"י גוי, מי יימר שדעתו לנסוכי ויש הפרש בין ודאי לסתם עכ"ל. ובענ"ד אין לסמוך על תשובה זו מ"ש ראי' מהמפקיד יינו אצל גוי אסור בשתי' ומב"ה בחותם איירי ולענין הנאה סמכו דלא מזייף ונגע אף בחותם א' ולשתי' בעו מפתח וחותם אבל יין הנעשה ע"י גוי ודאי נוגע ומגע גוי בכונה אסרו חכמים בהנאה וזה סתם יינם, ולא דמי לתנוק ב"י דלא אסרו בשתי' דכל נגיעתו שלא בכונה ואפי' מגע גוי שלא בכונה חזינא רבותא דאסרו בהנאה ומנייהו מאן דשרי בהנאה אבל בכונה לכ"ע אב"ה. והגרי"צ כ' בתשובה סתם יינם שאב"ה הוא מגע גוי אף שלא בכונת נסוך. ודאי דבריו צ"ע דאם לא כיון כלל לנגיעה כגון שנדחה ידו ונגע אפשר שמודה הרב, וכ"כ מזה לעיל. אבל בנד"ד שגוי עושה יין של ישראל הרי יודע שנגע ומתכוון ליגע. ומ"ש עוד חכם זה מחכמי צרפת אפי' דעת גוי לנסוכי יין של ישראל לאו כל כמיני' כריב"ב כ"כ לעיל דלית הלכתא כריב"ב ממעשה דר"א [נ"ט ע"ב] האי גוי דנסכיה לחמרא דישראל למשקל דמי' מהאי גברא דנסכיה שרי ולא כהאי גרסא דשרי לזבוני דלמכרו לגוי אחר אסור ולא התיר אלא ליטל מהאי דנסכי' דמי נזק יין כשר דהוי כאלו שורפו, ובטעם שני שהתיר ריב"ב בהנאה שאין מנסכין אלא בפני ע"ז ודאי אין הלכה כמותו דבנפל... [צ"ל לבור ועלה חי היין אב"ה ס' ע"ב חזינן דמנסכי שלא בפני ע"ז, ומעובדא דמחוזא נ"ז ע"ב וברייתא דאגרדומים וש"ד] ואף מי שאומר הלכה כמותם לא אמר אלא בגוי מנסך יין ישראל לאונסו וישראל רוצה למנעו מן היין, אבל היכא שעוזב היין ועשיתו ביד גוי לא אמר ויש... [צ"ל מי שאומר אפילו לריב"ב דאין הגוי אוסר דשא"ש אי עביד הגוי מעשה רבה מודה] אף שא"א דשא"ש מודה במעשה רבה ועשית יינו ודאי מעשה רב. ומ"ש עוד גוים בח"ל לאו עע"ז ליתא, דלא אמרו אלא שאינם כמינים האדוקי' בע"ז [חולין י"ג ע"א] אבל גזרת ס"יינ אי' בכולהו. ויש שאומר הגוים בזמננו אין יודעין בטיב ע"ז ודינם כתנוק ב"י דאינו אוסר מגעו בהנאה. ולענ"ד לא דמי תנוק אין לו כונה ואינו מכיר במה שנוגע והו"ל מגע שלא בכונה, אבל גוי הנוגע בכונה אפי' לא ידע בטיב ע"ז א"בה. תדע דכמה רבותא פסקו כשמואל [נ"ז ע"א] תנוק ב"י אפי' בשתי' אינו אוסר, ואם נאמר נשוה לו גוים בזמננו הי' לנו להתיר כל מגע גוי, ח"ו לומר כן, ואף לרב א"א לדמותן לתנוק ב"י אדרבה רב מוקי ברייתא דלוקח עבדים דאמר קטנים שאין יודעין בטיב ע"ז אעיי"נ אבני שפחות אבל... [צ"ל עבדים קטנים אף שאין יודעין בטיב ע"ז עיי"נ] מעתה אפי' עבדים שמלו ולא טבלו הגדולים והקטנים אף שא"י בטיב ע"ז אוסרין בהנאה במגען, כ"ש גוים בזמננו.
<h2>דף לא.</h2>
הלוקח או שוכר בית בחצרו של גוי ומלאהו יין, ישראל דר באותו חצר מותר אעפ"י שאין מפתח וחותם בידו, בחצר אחרת, שאין דר ישראל בה מותר כשמפתח וחותם בידו דלא חיישינן לזיופא ביינו של ישראל כר' אליעזר [ס"ט ע"ב] בפ' א"מ [ל"א ע"א] ת"ר השוכר בית בחצר גוי ומלאהו יין ומפתח וחותם ביד ישראל ר' אליעזר מתיר בשתי' וחכ"א, א' רב הלכה כר"א. א"ר אלעזר הכל משתמר בחותם א' חוץ מיין, ורי"ו אמר אפי' יין, ולא פליגי, ר"א מפרש לרבנן ורי"ו לר' אליעזר, א"ד א"ר אלעזר הכל משתמר חותם בתוך חותם חוץ מיין, ורי"ו אמר אפי' יין, ותרוייהו כרבנן רי"ו סבר בחב"ח מודי רבנן, ור"א סבר בחב"ח נמי אסרו, וקייל"ן הלכה כרי"ו רבי' דר"א ואי איכא תרי לישנא בגמ' הלכה כל"ב, משמע הלכה כרי"ו יין צריך חב"ח וכ"נ מדברי הגרי"צ. וקשה הא אפסק הלכה כר' אליעזר דלא דבר רק מחותם א', ועוד רב דאמר הלכה כר' אליעזר איהו גופי' אמר יין בחותם א' אסור ור"א נמי אמר חומץ שלנו ביד גוי א"צ חב"ח משמע ודאי יין בעי חב"ח, ואם נאמר דר' אליעזר נמי בעי חב"ח בליכא מפתח אי הכי ל"ל לדחוקי בל"ב דפליגי רי"ו ור"א אליבא דרבנן ולא כהלכתא נימא בדר' אליעזר פליגי, דר"א בעי מפתח וחותם, וס"ל רי"ו בליכא מפתח חב"ח נמי מהני לר' אליעזר, ור' אלעזר סבר דלא מהני אלא דוקא מפתח וחותם, ואי משום דפשיטא... [צ"ל לגמ' דלר"א דמהני מפתח וחותם אע"ג דמפתח זיופו אינו ניכר מכש"כ דמהני חב"ח, ול"ל דר' אלעזר דאמר חב"ח לא מהני קאי לר' אליעזר] א"כ לימא כל"ק דר"א ורי"ו ל"פ, ר"א מפרש אליבא דרבנן דלא מהני חב"ח, ורי"ו אליבא דר"א דמהני וי"ל דליכא למימר רי"ו אליבא דר"א אמר חב"ח מהני דזה פשיטא דאי מפתח וחותם מהני מכ"ש חב"ח. וחזינא דכך מטין הל' הגרי"צ וב' הלכות דהלכתא כר"א במפתח וחותם ואי ליכא מפתח חב"ח מהני דאפי'... [צ"ל לרבנן דלא מהני מפתח וח' מסיק רי"ו חב"ח מהני].
היכי דמי חב"ח אגנא אפופא דחביתא שריקא וחתימא הוי חב"ח. וכן אם כפה סל עפ"י חבית והחבית מגופה יפה היינו חב"ח, ודוקא אם הסל מיהדק שפיר ונכנס בעומק ובדוחק המגופה, נוד בדיסקיא חתימת פיו למטה חב"ח, פיו למעלה לא הוי חב"ח, וכי כייף פומי' לגיו וציר וחתים הוי חב"ח. מקום שחותמין פי הכד בעץ ומהדקין ושופכין עליו זפת וקושרין נייר על הזפת וחותמין עליו, אם אין יכולין להסיר העץ עפ"י הכד בלי שבירת החותם הוי חב"ח, לא אמרו ב' חותמות, אלא כלי א' כסוי מבחוץ והחותם ביניהם וכך הכלי חב"ח.
<h2>דף לג.</h2>
ת"ר נודות הגוים גרודים מותרי' זפותים אסורים ואם קלף הזפת מותרים בשכשוך רבבן ועבדן אפי' גוי נותן יין לתוכו שרי וכלים של גוי שמכניסין בו יין לקיום בין שלקחם גרודים או מזופתים ממלאן מים ג"י ומעכן וצריך לערן מעל"ע. וכסי דפחרא פעם ראשון ושני אסור פי' אם נשתמש בהן הגוי פעם א' וב' צריכין מלוי וערוי, שלישית מותר פי' לאחר שנתמלאו ב"פ במים כבר שבעו מלבלוע ואין בולעין יין וא"צ ערוי, וכל כלי שדרך לתת בו יין לקיים זמן מרובה אפי' הניח בו גוי יין לשעה א' צריך מלוי וערוי, דרבא [ע"ד ע"ב] כי הוי משדר גולפי להרפניא חתים חב"ח קסבר כל דבר שמכניסו לקיום אפי' לפי שעה גזרו רבנן. וערוי מהני בין זפותין בין אינם זפותין. יש מי שסובר שלא אתמר דין מכניסו לקיום אלא בכלי חרס אבל שאר כלים שנשתמש בהם יין בצונן די בשכשוך. ויש שאומר כ"ח שאין מכניס בו יין לקיום די בשכשוך וא"צ מלוי וערוי ולא מסתבר טעמייהו.
<h2>דף לג:</h2>
וכלי חרס שהחזירן לכבשן אש כיון שנשר זפתן מותרין ולא תימא נתר ממש אלא אפי' רפאי מירפי אע"ג דלא נתר אבל עאיל בי' קנסא לא מהני כיון דהסיק מבפנים מיד נתך הזפת ועדיין הבלוע בדפני הכלי אבל אם מסיק מבפנים עד שנראה שעבר חמימות לצד חוץ מהני ול"ש הכא למגזר דחייס עלה דפקעה כיון... ואף שכלי חרס אינו יוצא מידי דופייו לעולם בנבלע בצונן אמרו פולט בערוי וכן בלבון זו ושמענו מרבותא שגם הגעלה מהני ואפי' ערוי מכ"ר שהרי בגת דחמיר א"ר נעוה ארתחו. כלי נתר מחפירת צריף אין להם טהרה עולמית שאין הבלוע יוצא וכל הכלים שנאסרו מבליעת יין אם מישנן יב"ח שרו וא"צ שום הכשר אחר. ומאני דקוני' חיורא ואוכמי שרי ירוקי אסירי משום דמצריף, ואי אית בהו בקעים כולהו אסירי והאי אסירי נ' דדינם כשאר כ"ח דכיון שאין צריף, ערוי מהני להם שהמים נכנסים גם בבקעים. וכ"מ דמהני ערוי אי נתן בכלי ציר ומורייס זמן מה כערוי דמי, וחזי לן מיא דמלחא עזים כדאי' בח' שרצים [שבת ק"ח ע"א] תרי תלתי מלחא ותלתא מיא דעבדי להו למורייס. וכל כלים שנאסרו מבליעת יין מותר ליתן לתוכו שאר משקי' שמבטלי' הבלוע חוץ מיין אבל אסור לבשלם בהם.
<h2>דף לד.</h2>
ת"ר חרצנים וזגים ש"ג תוך יב"ח אב"ה לאחר יב"ח מותרי' באכילה דיבשים הם, וכ' הגרי"צ בירוש' במשלה אותם מתוך הבור, פי' אחר שיגיעו לבור, דאין נעשה נסך עד שירד לבור. חזי לן דבעי למימר דימצא שגם לחין מותרין כששולה אותן מן הגת ודרדיא דחמרא דארמאי ואבטא דטייעי בתר יב"ח שרי.
<h2>דף נה:</h2>
לוקחין גת בעוטה מן הגוי אעפ"י שנוטל בידו ונותן לתוך התפוח שאין נעשה יי"נ עד שירד לבור, ירד לבור מה שבבור אסור אם נגע בו, והשאר מותר. דורכין עם הגוי בגת, כלו' אף בשכר דקודם שירד לבור היתר הוא אבל לא בוצרין עמו, ישראל שעושה בטומאה לא בוצרין ולא דורכין עמו אבל מוליכין עמו חבית רקנית לגת, ומטלטלין עמו מן הגת. א"ר הונא יין כיון שהתחיל למשוך עושה יי"נ אפי' בגת, ופריך ממתני' לוקחין גת בעוטה מן הגוי, ומשני בגת פקוקה ומלאה שאינו נמשך כלל שלא נטל פקק שלפניה, ואית דגרסי והתנן אינו עושה יי"נ עד שירד לבור, בגת פקוקה ומלאה והתנן עד שירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר, ל"ק כאן למשנה ראשונה כאן למ' אחרונה, דתני' בראשונה אמרו אין בוצרין עם גוי בגת שמטמאן אח"כ ואסור לגרום טומ' לחולין א"י, ואין דורכין עם ישראל עושה בטומ' שאסור לסייע ע"ע ומכ"ש שאין בוצרין עמו אבל דורכין עם גוי בגת ולא חיישינן לדר' הונא, חזרו לומר אין דורכין עם גוי בגת משום דר"ה, דכיון שהתחיל למשוך בגת עושה יי"נ. והלכתא אסור לדרוך עם גוי בגת, ואין בוצרין ואין דורכין עם ישראל עושה פירותיו בטומ' אבל בוצרים עם גוי בגת שמותר לגרום טומאה לפירות א"י של גוי. הלכך כל שיש המשכה בגת אוסר גוי במגעו אף קודם שירד לבור. ודאמרי' במתני' ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר אמרינן עלה בגמ' [נ"ו ע"ב] א"ר הונא ל"ש אלא שלא החזיר גרגותני לגת אבל החזירו לגת אסור, פי' אם נגע גוי בבור נאסר אף מה שבגרגותני ובעי למימר טעמא משום נצוק חבור שמגרגותני יורד הקלוח לבור, ומסיק דמיירי שפחסתו בורו, פי' שנתמלא בור כ"כ עד שהגיע היין מטפח בשולי גרגותני לכך אם החזיר גורגותני לגת נאסרה. הני מילי כולהו למשנה ראשונה נינהו, אבל ר"ה גופא ס"ל כיון שהתחיל למשוך בגת עושה יי"נ. וכיון שקלח לגרגותני והגוי נגע בגת בעוטה שלו אפי' לא החזיר גורגתני אסור, אלא ודאי שהוא מפרש למ' ראשונה ולי' לא ס"ל. וקשי' למאי דס"ד דגרגותני נאסר ע"י נצוק מקלוחו לבור תאסר הגת אפי' לא החזיר גרגותני לתוכו ע"י נצוק שהרי קלוח יורד מתוכה לגרגותני ומגרגותני לבור וכי היכא שבגרג' נאסר מיי"נ שבבור ע"י הנצוק ה"נ הגת ע"י נצוק לגרג', תרצו רבותא דזה הוי נצוק בר נצוק דלכ"ע אינו אוסר שמן הגת לגרג' ולבור לאו חד קלוח שנקבי גרג' קטנים ומן הצד ולאחר שמתעכב היין שם מעט יורד לבור. וכך הסדר. בגת דורכין הענבים וכשנעשה יין משימין גרגותני שהיא מסננת עפ"י הבור שלפני גת וזב היין שעל הגת על הגרג' וממנה משלשל למטה לתוך הבור ומשתייר בגרג' הפסולת, ופסולת זו נאסר כשנגע גוי בבור מפני שנתמלא הבור יין ונפרץ עד שפתו ונוגע בגרג', אבל לא נאסר משום נצוק לתרוצא דתלמודא. ופחסתו ל' פרוצה הוא. וחזי לן דמימרא דגרג' לא אמר ר"ה סתם ואפשר שהוא ר"ה דש' חולין... [י"ג ע"א] דאי ר"ה סתם אמר האי גרג' האיך פריך ש"מ נצוק חבור, ר"ה בהדי' ס"ל לקמן [ע"ב ע"א] נצוק חבור ליי"נ.
<h2>דף נז.</h2>
עובדא הוי בבירם גוי סליק בדיקלא ואייתי לולב, בהדי דנחית נגע בחמרא שלא בכונה שרי' רב לזבוני' לגוי, ואקשי לי' הא אמר תנוק ב"י עושה יי"נ דלא בעינן כונה, א"ל בשתי' אמרת אבל בהנאה שרי. אשתכח בשאלות לקדמאי, ושאלתם בעובדא דמחוזא [נ"ז ע"ב] אי הלכתא כרבא ואי כרשב"ג, ומעשה דיי"נ וסתם יינם, שני לכם כאשר הורוני מן השמים, יין שנסך גוי לע"ז אסור בהנאה ואוסר במשהו [ע"ג ע"א], וג' יינות הן [ל' ע"ב] יי"נ אסור בהנאה ומטמא טומ' חמורה במגע ומשא כמת [חולין י"ג ע"א], ספק יי"נ אסור בהנאה ומטמא טומ' משקין ברביעית, והמפקיד יינו אצל גוי אסור בשתי' ומותר בהנאה. גוי יודע בטיב ע"ז והגיע יין לידו ומשכשך אב"ה, אבל תנוק ב"י דאמר רב עושה יי"נ, לשתי' אסרו ומב"ה, וכן בעובדא דבירם, ותו אמר רב עבדי' שמלו וטבלו מיד א"ע יי"נ ובתרתי פליג שמואל ובאסורי הלכתא כרב [בכורות מ"ט ע"א]. ומגע גוי שלא בכונה אב"ה דעובדא הוי במחוזא [נ"ז ע"ב] על גוי לחנות ישראל ואמר אית לכון חמרא אמרי לי' לא, הוי יתיב חמרא בדולא, שדי בי' ידיה ושכשכיה ואמר האי לאו חמרא הוא שקלי' מריה בריתחיה ושדיה לחביתא, שרי רבא לזבוני לגוי כוליה כלומר אף היין המשוכשך שנתערב בחבית כיון דלא נתכוון לנסוך אלא לידע אם הוא יין, ואפלגו עלי' אמוראי ואסרו ובסופא אקלע ר"נ למחוזא ושאל לי' רבא כה"ג, וא"ל אסור אף בהנאה, א"ל ואת אמרת שכשוך א"ע יי"נ א"ל אימור דאמרי לבר מדמי דהאי חמרא ששכשך דהאי אסור בהנאה ומותר למכור כולו חוץ מדמי יין ששכשך כרשב"ג [ע"ד ע"א] וכן הלכה דאמוראי טובא פליגי אדרבא, ורבא גופא קבליה מר"נ ומסקינן תיובתא דרבא, ולא מצינו דקנסא קנסיה לסכוייא אלא דינא פסקו. ותו שאלתם מאי הלכה כר"ש וכר"א. הללו שמועות מעורבות הן וכך שנינו [ס"א ע"א] המטהר יינו ש"ג ונותנו ישראל ברשות גוי והבית פתוח לר"ה בעיר שיש בה גוים וישראלי' מותר אבל נותנו ברשות גוי אחר מותר אפי' בעיר שכולו גוים. ואיכא לעיונא מאי קשי' להו ארבא מברייתא דאגרדמים דנגיעה בלא כונת נסוך אב"ה, הא תני' נמי ברייתא דמסייע לרבא, מדדו בין ביד בין ברגל ימכר משום דלא נתכוון לנסוך, אפשר אדחי הך ברייתא מברייתא דאגרדמים דקתני בה זה הי' מעשה ואסרוהו, אלמא דכך גמרו לפסוק הלכתא, ולכך לא הביא הגרי"צ ברייתא דמדדו ביד דס"ל מגע אפי' שלא בכונת נסוך אוסר בהנאה וכ"כ בתשובה. וא"ד דקייל"ן כברייתא מדדו ביד ימכר דחזינן דנגיעתו לאו לנסוך ואדרבה ברייתא דאגרדמי' מסייע לה דכך אי' בתוספתא, ירד לדלות חרצנים מן הבור זה הי' מעשה ואמרו ימכר ובסיפא תני' אגרדמי' שקדח במינקת והעלה יין לפיו והחזירו לחבית זה הי' מ' ואסרו בהנאה, ע"כ... ואי קשי' מתני' [ס' ע"א] מעשה שהי'... ואפשר דקמ"ל אפי' נגיעה ע"י ד"א ובלא כונה לנסך מ"מ לא שרי בשתי', ועוד דר"ש דמתיר. ואף למחמירי' אם נגע ולא ידע שהוא יין מב"ה כדתני' [נ"ח ע"א] חורם גוי שהושיט ידו לחבית יין והוא סבר שהוא שמן ימכר, וכן אם לא נתכוון ליגע כלל ונגע כגון שנדחה ידו או דחפו חברו ונגע כדתנן נפל לבור ועלה מת ימכר [ס' ע"א].
<h2>דף נז:</h2>
תשובה לרבנא יעקב ב"רבנא משה ז"ל ישראל הדר בכפר ואין יכול לטהר יינו מותר לעשותו עי"ג ואין בו משום מגע גוי ומותר בהנאה דאמרינן [ל' ע"ב] ג' יינות הן וכו' והמפקיד יינו אצל גוי אסור בשתי' ומותר בהנאה, ש"מ מגע גוי מב"ה אפי' דעתו לנסך לא כל כמיני' לנסוכי חמרא דלאו דיליה כדאר"א [נ"ט ע"ב] האי גוי דנסכיה לחמרי' דישראל שרי למשקל דמי דחמרא מיני' דמקלא קלי' ואר"א מנא אמינא דתני' גוי נסך יין ישראל אסור ריב"ב וריב"ב מתירין שאומר לא כל הימנך שתאסר ייני לאונסי. ומ' דמחוזא [נ"ז ע"ב] דבא גוי בחנות ושדי ידי' בחמרא ורבא שרי לזבוני' ובמסקנא אתותב רבא ואמרו שכשוך אוסר בהנאה, האי מעשה ביין הנמכר בחנות עומד למכור, זה מוכר וזה רוצה לקנות, והוי כיין של גוי וקם ברשותו וכי קמנסך דידי' מנסך, אבל שמעתא דר"א שלא עשוי למכור וברשות ישראל לאו כל כמיני' לנסך. ועוד חזי לן דמב"ה דגוים שבח"ל לאו עע"ז אלא מ' אבותיהם בידיהם [חולין י"ג ע"א], ובזה"ז אין מנסכין יין לע"ז אלא תקרובת בעלמא, ודאי יין ש"ג שמקריב אב"ה, אבל אידך אין אסור אלא משום מגע וגזרה הוא הלכך יינו של ישראל עשוי ביד גוי מב"ה שאין בו משום תקרובת ע"ז ולא משום יי"נ. ותו דמעשה דרבא [נ"ז ע"ב] הגוי נתכוון לנסכו מתוך כעסו אבל ישראל עושה יינו ע"י גוי, מי יימר שדעתו לנסוכי ויש הפרש בין ודאי לסתם עכ"ל. ובענ"ד אין לסמוך על תשובה זו מ"ש ראי' מהמפקיד יינו אצל גוי אסור בשתי' ומב"ה בחותם איירי ולענין הנאה סמכו דלא מזייף ונגע אף בחותם א' ולשתי' בעו מפתח וחותם אבל יין הנעשה ע"י גוי ודאי נוגע ומגע גוי בכונה אסרו חכמים בהנאה וזה סתם יינם, ולא דמי לתנוק ב"י דלא אסרו בשתי' דכל נגיעתו שלא בכונה ואפי' מגע גוי שלא בכונה חזינא רבותא דאסרו בהנאה ומנייהו מאן דשרי בהנאה אבל בכונה לכ"ע אב"ה. והגרי"צ כ' בתשובה סתם יינם שאב"ה הוא מגע גוי אף שלא בכונת נסוך. ודאי דבריו צ"ע דאם לא כיון כלל לנגיעה כגון שנדחה ידו ונגע אפשר שמודה הרב, וכ"כ מזה לעיל. אבל בנד"ד שגוי עושה יין של ישראל הרי יודע שנגע ומתכוון ליגע. ומ"ש עוד חכם זה מחכמי צרפת אפי' דעת גוי לנסוכי יין של ישראל לאו כל כמיני' כריב"ב כ"כ לעיל דלית הלכתא כריב"ב ממעשה דר"א [נ"ט ע"ב] האי גוי דנסכיה לחמרא דישראל למשקל דמי' מהאי גברא דנסכיה שרי ולא כהאי גרסא דשרי לזבוני דלמכרו לגוי אחר אסור ולא התיר אלא ליטל מהאי דנסכי' דמי נזק יין כשר דהוי כאלו שורפו, ובטעם שני שהתיר ריב"ב בהנאה שאין מנסכין אלא בפני ע"ז ודאי אין הלכה כמותו דבנפל... [צ"ל לבור ועלה חי היין אב"ה ס' ע"ב חזינן דמנסכי שלא בפני ע"ז, ומעובדא דמחוזא נ"ז ע"ב וברייתא דאגרדומים וש"ד] ואף מי שאומר הלכה כמותם לא אמר אלא בגוי מנסך יין ישראל לאונסו וישראל רוצה למנעו מן היין, אבל היכא שעוזב היין ועשיתו ביד גוי לא אמר ויש... [צ"ל מי שאומר אפילו לריב"ב דאין הגוי אוסר דשא"ש אי עביד הגוי מעשה רבה מודה] אף שא"א דשא"ש מודה במעשה רבה ועשית יינו ודאי מעשה רב. ומ"ש עוד גוים בח"ל לאו עע"ז ליתא, דלא אמרו אלא שאינם כמינים האדוקי' בע"ז [חולין י"ג ע"א] אבל גזרת ס"יינ אי' בכולהו. ויש שאומר הגוים בזמננו אין יודעין בטיב ע"ז ודינם כתנוק ב"י דאינו אוסר מגעו בהנאה. ולענ"ד לא דמי תנוק אין לו כונה ואינו מכיר במה שנוגע והו"ל מגע שלא בכונה, אבל גוי הנוגע בכונה אפי' לא ידע בטיב ע"ז אב"ה. תדע דכמה רבותא פסקו כשמואל [נ"ז ע"א] תנוק ב"י אפי' בשתי' אינו אוסר, ואם נאמר נשוה לו גוים בזמננו הי' לנו להתיר כל מגע גוי, ח"ו לומר כן, ואף לרב א"א לדמותן לתנוק ב"י אדרבה רב מוקי ברייתא דלוקח עבדים דאמר קטנים שאין יודעין בטיב ע"ז אעיי"נ אבני שפחות אבל... [צ"ל עבדים קטנים אף שאין יודעין בטיב ע"ז עיי"נ] מעתה אפי' עבדים שמלו ולא טבלו הגדולים והקטנים אף שא"י בטיב ע"ז אוסרין בהנאה במגען, כ"ש גוים בזמננו.
<h2>דף נח:</h2>
כחו של גוי שלא בכונה ל"ג רבנן ושרי בשתי', וה"ד כגון דמוריק אורוקי אבל אוריק בכונה שידע שהוא יין אסור בשתי' כדאמר' גוי אדנא וישראל אכובא חמרא אסור וכן גוי מוזג היין במים אסור אע"ג דלא נגע ביין דכוחו אוסר לשתי' הלכך גוי המערה יין מכלי אל כלי את שעירה לתוכו אסור בשתי' ומה שנשאר בכלי מותר אף למ"ד נצוק חבור, דבכוחו ל"ג רבנן אלא אנפק לבראי כתרגמא ר' ששת [ע"ב ע"א] ומהלכות הגרי"צ נ' דס"ל גם הנשאר בכלי שמערה ממנו אסור וס"ל נצוק הוי חבור ודבריו סתומין הא דאייתי ראי' מרבא (חסר). ומההוא שמעתא חזי לן דלית אסור שכשוך בלא נגיעה. והא דאמר [ס' ע"א] ישראל אדנא וגוי אכובא חמרא שרי, ואי הגוי מצדד צדודי אסור כיון דדנא עומד על שפת הכובא כל שמצדד הכובא מרבה השפיכה מדנא נמצא שפיכה באה מכח גוי. ובהל' גרס אי צריך לצדודי וכ"ג הגאונים. וכ' הרב ר"י האי יין שמזגו גוי דאסר רי"ו משום לך לך אמרין לנזירא אפי' באקטופי דאי דוקא בנצוק הול"ל לגמ' לאתובי עלה הני מתניתין דפריך מניהו לר"ה דאמר נצוק חבור [ע"ב ע"א] אלא ודאי רי"ו אוסר אף בלא נצוק משום לך לך, מיהו איכא למימר אף מ"ד נצוק חבור דוקא יין ביין ולא מים ביין. ואם גוי מוזג תמד על חרצנים או על שמרים אי רמי ג' ואתו ד' יש לו דין יין שמזגו גוי וה"ה אם עשהו ישראל ואח"כ נגע גוי אוסרו, ותמדי' אחרים שאין יוצא חלק ד' על ג' חלקי מים אין להם דין יין כדאי' בהמוכר [ב"ב צ"ו ע"א] כל חמרא דלא דרי על חד תלת לאו חמרא, רמא תלתא ואתא תלתא ופלגא רבנן סברי תלתא מיא עייל תלתא מיא נפיק פש לי' פלגא, פלגא חמרא בשית פלגי מיא ולא כלום ואין מברכין בפה"ג על שמרים שיש בהם טעם יין אלא ברמי ג' ואתו ד', וכיון דאין מברכין אין גוי אוסרו במגעו.
<h2>דף נט.</h2>
וגוי שהביא ענבים בסלין ובדרדורין שהיין מזלף עליהן מותר בדיעבד ולכתחלה אסור משום לך לך, ומותר להשליך ענבים בגת יבש, אבל אם בגת ענבים והתחיל למשוך י"א אף בדיעבד אסור לגוי לשפוך ענבים על הגת ויש מתירין בדיעבד אף בנמשך בגת וגוי זורק ענבים דסתמא אמרו בירוש' זריקה אין אוסרת ביי"נ. ויש מקילין מטעם שהיין הנמשך בגת מעצמו א"נ יי"נ עד שידרס ברגל או בבעוט אבל אגב איצצא לא, ול"נ דמה שאמרו [נ"ה ע"א] התחיל למשוך עיי"נ לא חלקו בין נדרס ברגל או שיצא מפני כובד ענבים. ויש שמוכיחים שבנמשך איירי, דאי בלא נמשך למה אסור לכת' הא הוי גזל"ג, דבשלמא ביין שמזגו גוי יש לחוש שישקהו תיכף או יגע ביין, אבל הכא אפי' נגע בענבים שבגת, אלא ודאי שלא אסרו לכת' אלא בגת שיש בה ענבים והיין נמשך. ויש להשיב דודאי לכת' אסור אטו שפיכת יין גמור והמחמיר תע"ב. והא דאמרינן לכת' אסור להביא ענבים בדרדורין שיין מזלף עליהן, דוקא במוליך לעצרם בגת אבל במוליכים לאכילה שרי ולא חיישינן שמא שפך עליהם יין אפי' הן מבוקעות דאחזוקי אסורא ל"מ. וחזי לן דאם מסייע ישראל מותר לכת' לשפוך ע"י גוי לגת כיון דמדינא אפי' שופך לבדו ליכא אסורא אלא משום לך לך, וכיון דיין גמור מותר לשפוך בסיוע ישראל ולא מתסר אלא משום דלמא משתלי ושדו גוי לחוד, הכא דאפי' שפך גוי לבד ליכא אסורא מדינא לא גזרינן גזל"ג. האי גוי דנסך לחמרי' דישראל כ' בהל' ש' חולין.
<h2>דף נט:</h2>
האי חביתא דאשתקל ברזא אתי גוי נקטה אר"פ עד הברזא אסור ואידך שרי בהנאה ומהלכות נ' דהלכה כר"פ וימכר הכל חוץ מדמי היין עד ברזא. ואם הגוי עשה כן להציל היין כגון שלא הי' כאן שיכול להתעסק י"א דמותר בהנאה כל היין דומי' דמדדו בקנה דאמרי' ימכר [ס' ע"א]. אע"ג דגוי מוריק מכלי היין אסור אי ידע שהוא יין אי מסייע ישראל בהרקה שרי בשתי' כדא' רבא [ע"ב ע"א] להני שפוכאי כי שפכיתו לא לסייע גוי דלמא משתליתו ושדיתו עליה וקאתי מכח גוי, מ' כי לא שדו הכל בכח גוי לא אסור בשתי'.
<h2>דף ס.</h2>
וגוי דדרי זיקא ואזיל ישראל בתרי' וחזי דלא נגע בין מליא בין חסרה שרי אע"ג דמקרקש אין דרך נסוך בכך כיון שאינו נוגע. האי חביתא דפקעה לארכה אתא גוי חבקה בזרועותיו וקרב הצדדין זה לזה עד שהביאו כלים והריקוה, שריה ר"פ לזבוני לגוים, דהוי נגיעה ע"י ד"א ולא איכוון לנסוך, אבל פקעה לפותיה אפי' לשתי' שרי, מ"ט מעשה לבנה עביד ופי' רבותא גבי פקעה לארכה חיישינן שמא יצא יין והגיע לידו אבל לפותי' אין יוצא יין לידיו.
מעצרתא זיירא, פי' גת שאין דורכין ברגל אלא כובשין בקורה, זיירא ל' מכבש כמו ויזר טל על הגיזה, ר"פ שרי לכבוש ע"י גוי, ר"א אסר, בכחו, כגון לעלות על הנסרים ולהכבידן לכ"ע אסור, כ"פ בכח כחו שהוא מגלגל גלגל ועי"כ נכבשים הנסרים על הענבים. הוי עובדא ואסר ר"י מנהר פקוד אפי' בכח כחו. וגוי דאשתכח במעצרתא דישראל ולא הי' בו יין אר"א אי איכא טופח להטפיח בעי הדחה ובעי נגוב ואם לאו בהדחה סגי.
<h2>דף ס:</h2>
גוי עומד בצד בור של יין אם יש לו על היין מלוה, שעשה לו ישראל אפותיקי על היין, היין אסור, דלא מרתת ליגע בו שאם יצעק ישראל יאמר לו אקחנו בחובי, אין לו עליו מלוה מותר. נפל לבור של יין ומת ימכר דנגיעה שלא בכונה אינה א' בהנאה, אבל עלה חי אזיל ומודה ומנסך, וכן אי מדדו בקנה, או התיז הצרעה בקנה דהוי נגיעה ע"י ד"א או מטפח על פי החבית לעכב הרתיחות ואין זה דרך נסוך ואמרו ימכר. נטל החבית וזרקה בחמתו אל הבור התירו לשתות אע"ג דאר"א זריקה א"ע יי"נ אפי' מכוון לזרוק ביין, מתני' לאו בזרק איירי אלא בנגיעה שגלגל החבית עד שהגיע לבור והוי נגיעה ע"י ד"א שלא בכונה דבחמתו עשה אבל שלא בחמתו אב"ה.
<h2>דף סא.</h2>
המטהר יינו של גוי ונותנו ברשותו אם בית גוי פתוח לר"ה ויש ישראל בעיר מרתת ליגע דאומר דלמא חזו לי ואפסיד למכור ייני, ובחותם ומפתח איירי, דאל"כ למה יירא גוי מיהודי' העוברי' כיון דלא מזייף מידי, ומי יאמר להם שיין זה עומד למכור ועוד דמסיק אף בעיר שאין דר ישראל אבל רוכלים ישראלי' מחזירי' מרתת, למה ירתת, וכי רוכל נביא הוא לדעת שיין ישראל הוא באין בו שום סימן אלא ודאי במפתח וחותם איירי ואם בא ליגע ולנסך צריך להסיר מפתח וחותם ולחזור לחתמו בזיוף וישראל העובר מרגיש שיין של ישראל הוא מדצריך לזייף. ואם היין שהכשיר לו ישראל ברשות הגוי ומונח במקום שאין פתוח לר"ה או ברשות הגוי בעיר שכולה גוים אסור ואם שומר יוצא ונכנס מותר, ואם דר ישראל בחצר שהיין מונח אף שגוי דר נמי בה כשומר דמי ואם הניח ישראל היין של גוי בבית גוי אחר שאינו משועבד ולא גס בגוי בעל היין מותר אף שאין בית פתוח לרה"ר ואין ישראל יוצא ונכנס. והמטהר יינו של גוי ונותנו ברשותו והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר, אף שמונח ברשות בעל היין דמרתת לזייף מפתח וחותם כיון שכתב התקבלתי, אבל אם אין מניח לישראל להוציא היין מידו עד שיתן לו מעותיו אסור כיון דמחזיק בו כשלו לא מרתת.
<h2>דף סא:</h2>
האי כרכא דהוי בי' חמרא דישראל אשכח גוי דהוי קאי ביני דני, א' רבא אי נתפס עליו כגנב חמרא שרי ואי לא אסור.
וז"ל רבנו שלמה הצרפתי א) מגע גוי שנתכון ליגע ושכשך אעפ"י שלא נסך אב"ה ממתני' דאגרדמים משום לך לך אמרינן לנזירא. ב) נגע שלא בכונה שלא הכיר שהוא יין אסור בשתי' ומב"ה ממתני' דחורם ונפל לבור וכן נתכון ליטל דבר אחר כאתרוג דר' אשי. ג) מגע ע"י ד"א כגון בקנה, שנתכון לד"א כמו מדדו בקנה מב"ה ממתני'. ד) נתכוון ליגע ע"י ד"א ולא חזינן למאי איכוון אב"ה מעובדא דבירם דשרי רב בהנאה משום לא בכונה הא בכונה אב"ה. ה) כחו של גוי בחבורין כגון דאוריק הכיר שהוא יין אסור משום לך לך שמא נגע ולאו אדעתי'. ו) לא הכיר שהוא יין ואוריק מותר בשתי' מעובדא דרי"ו בן ארזא כחו שלא בכונה ל"ג רבנן. ז) כחו שלא בחבורין כגון שזרק מותר אף בשתי' אפי' נתכון מדר' אשי כל שבזב טהור בגוי אעיי"נ עכ"ל. והעידו בשמו [תוס' נ"ז ע"ב] שגוים בזמננו דינם כתב"י שאינו מכיר בטיב ע"ז ואין אוסרי' אלא בשתי' ומאי דחזי לן לענ"ד כתבנו.
<h2>דף סב.</h2>
השוכר את הפועל לעשות עמו ביי"נ שכרו אב"ה, לא משום דחליפי ע"ז אב"ה שאין זה דמי חליפין אלא דמי שכירות וגרמת אסורי הנאה לא אסירי מה"ת, אלא קנס חכמים משום חומרא דיי"נ אע"ג דשכר פועל לא נפיש. אפי' שכרו לסתם יינם אסור, דהאי גברא דאגר ארביה לסיי"נ יהבי לי חיטי באגריה, אר"ח זיל קלינהו וקברינהו בבה"ק. אלמא שכר גרם אה"נ דיי"נ לא לדידי' לחוד אסור אלא לכ"ע, ושאר אה"נ כיון דלא תפסי דמיהן הדמים מותרין כדתנן [קדושין נ"ו ע"א] מכרן וקדש בדמיהן מקודשת, אע"ג דעבד אסור כשמכרם. ואיכא מרבותא דאמרי לדידי'... [צ"ל אסור, ואם נתנם לאחר מותרין] ודמי ע"ז שמכרה גוי מב"ה בארנו למעלה. שכרו לשבור חבית יי"נ שכרו מותר, אע"ג דרוצה בקיומו עד שישברו, למעט את התפלה ש"ד. שכרו גוי לעשות עמו במלאכה אחרת אעפ"י שאמר לו העבר לי חבית יי"נ ממקל"מ שכרן מותר, ואוקמי' בגמ' [ס"ה ע"א] כגון דאמר העבר לי חבית חבית בפרוטה לכל חבית וחבית ונמצא' חבית של יי"נ ביניהם כיון דמשלם כל חבית באפי נפשה בפרוטה, לא תלה שכר כל החביות בהדי הך ונוטל שכר שאר חביות, ופרוטה דחבית יי"נ לא שקיל, ואי שקיל שדי לנהרא, אבל אמר העבר ק' חביות בק' פרוטות וחבית יי"נ ביניהם כל שכרו אסור, דכל כמה דלא אעברינהו לכולהו לא יהיב לי' מידי ותלי תשלומין בחבית יי"נ, ולא דמי לחבית יי"נ שהתערבה באחרות דמוליך הנאת אחת ליה"מ [מ"ט ע"א] וכולם מב"ה, דהאי חביתא דיי"נ לא שייכה בהדי אינך ולא גרמא הוייתן. השוכר חמור להביא עליו יי"נ שכרו אסור [ס"ה ע"א] שכרו לישב עליו אע"ג שהניח גוי לגינו של יין עליו שכרו מותר, כיון דאי לא מנח לגינו עליו לא מצי א"ל נכי לי אגרא דלגינו, והוי כאלו לא שכרו לכך.
<h2>דף סג.</h2>
וכן מותר לומר לפועלים גוים צאו ושתו ואני פורע ואינו חושש משום יי"נ, שהרי אינם צריכין לשתות והוא חייב להם דמי שתי' ודמי מזונות וכן מותר לומר לחנוני תן להם לאכול ולשתות כדי שאפטר מהם, ואין אסור אלא כשהקדים דינר לחנוני דהשתא קשתי יי"נ מיינו של בעל הבית.
<h2>דף סד:</h2>
ובהלכות כ' ישראל מחלל שבתות בפרהסיא עושה יי"נ דלגבי מומר שבת וע"ז כהדדי נינהו. וחזי לן דמחלל ש' ואינו עע"ז לא גרע מגוי שאינו עע"ז שכ' הגאוני' שיינו ומגעו אינו אסור אלא בשתי', והא דתני' [ס"ד ע"ב] איזהו גר תושב שקבל עליו ז' מצות ויינו מב"ה כשמנו לאו למימרא אי לא קבל ז"מ יינו ומגעו אב"ה, דהאי להחיותו אתמר אלא הכל תלוי אי אינו עע"ז. ויש מי שאומר גוי שאינו עע"ז דליכא למיחש לנסוכי נגיעתו אפי' בשתי' אינו אוסרת, דלא גזרו על יינם אלא משום בנותיהם, להכי יינו אסור אבל נגיעתו ביין של ישראל שרי, ול"נ (חסר).
<h2>דף סה:</h2>
יי"נ שנפל על ענבים ידיחם, היו מבוקעות אסורות, ובירוש' אם היו מטולטלים מעוקצם וקרובים להנטל כמבוקעות דמי ואסורות, נפל יי"נ על גרוגרות מותרין דביבשים היין נט"ל נפל על חיטין אסורין אגב צירייהו כמבוקעות דמין, משמע על שעורי' שרי, ודאי אם עמד היין עליהם כמה שעות בלעי וטועמין בהן טעם יין. וחיטי שנפל עליהם יי"נ שרי רבה למטחניה ולאופייה ולזבוניה לגוים שלא בפני ישראל, דלא ליתי ישראל למזבן דלא זבין פת גוי, ואי הוי זבין בפני ישראל הוי אמרי פת ישראל הוא, אבל כשהיו חטין וקמח לא התיר למכור לגוי, דלמא מזבן לישראל, וה"נ אמרו בגד שאבד בו חוט כלאים לא ימכר לגוי דלמא יזבן לישראל כיון דלא ניכר הכלאים, אע"ג דרוב קוני' גוים החמירו שלא להכשיל. ואמרו רבותא אע"ג דבשאר אסור בתר רובא או טעמא אזלינן ואסור מעט בטל, חוט כלאים ל"ב כיון דעקר אסורו ע"י תערובת מינים בא, ל"ל תערובת מבטלו, אע"ג דבשר בחלב נמי כל חד לחוד שרי ותערובת אוסרו וקייל"ן דבטל אי ליכא נ"ט, שאני בב"ח דרך בשול אסרה תורה ואטעמא קפיד. וחוט דאסר באפי נפשי' בטל ברוב כדאי' סוף תמורה [ל"ד ע"א] האורג משער נזיר ופ"ח בשק ידלק, ופריך וליבטל ברוב, ומשני בצפורתא ובלא"ה בטל. והא דאי' [כלאים פ"ב] כל סאה שיש בו רובע ממין אחר ימעט הא פחות בטל הב"ע שכבר נתערב לו הזרע בתלוש שלא מדעתו ולא החמירו לאסרו לזריעה אם אין בו רובע דתורה ל"א אלא זריעה דכ' לא תזרע כ"כ זריעה דניחא לי' והכין בירוש'... [וז"ל אם במתכוין לזרוע כלאים אפילו חטה אחת אסור וכן לערב אסור, אלא איירי שנתערב דרך מכנס, בשעה שהכניס התבואה המעורבת היתה כוונתו לטחנה ולאכלה ונמלך לזורעה].
<h2>דף סו.</h2>
יי"נ וטבל במינו במשהו שלב"מ בנ"ט [ע"ג ע"ב] חמרא עתיקא בעינבי ד"ה בנ"ט [ס"ו ע"א], חמרא חדתא בעינבי דטעם א' להם, אביי אמר במשהו בתר טעמא אזלינן, ורבא אמר בנ"ט, דגבי יי"נ וטבל דאמרי מב"מ במשהו, בתר שמא אזלינן, והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד, חלא דחמרא וחלא דשכרא חד אסור וחד היתר או חמירא דחיטי וחמירא דשערי אביי אמר בנ"ט, בתר טעם אזלינן והאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד, רבא א' במשהו בתר שמא אזלינן, והאי והאי חלא מקרי והאי והאי חמירא מקרי. חלא לגו חמרא ד"ה בנ"ט, דלא דמי בשמא ליין גם לא בטעם וריח, חמרא לגו חלא, דרך היין כשמגיע לאויר כלי שבו חומץ מקבל ריח החומץ, אביי א' במשהו, כיון דעתה ריחיה חלא וטעמי' חמרא, חלא בתר ריחיה אזלינן והו"ל מב"מ רבא א' בנ"ט דריחיה חלא וטעמא חמרא חמרא בתר טעמא אזלינן, והו"ל מבש"מ. איכא דקשי' להו דתנן בערלה [פ"ב] למה אמרו כל המחמץ והמתבל והמדמע להחמיר, במב"מ, כיצד שאור של חטים של תרומה או ערלה שנפל לתוך עיסה של חטים ויש בו כדי לחמץ אוסר אפי' ביותר מק"א, ואם אין בו כדי לחמץ מ"מ אוסר אם אין בו ק"א אלמא שאור ועיסה מין א' אע"ג דלא הוי לא חד שמא ולא חד טעמא שאני עיסה הואיל שסופה להחמיץ כולה כשאור הוי מב"מ. והא דאמר רבא בתר שמא אזלינן במב"מ, היינו היכא דאחמרו רבנן במב"מ כטבל ויי"נ והיכא שנתנו שעור גדול למב"מ כגון בערלה ותרומה וכ"כ ודשיל"מ בכל אלה אזיל בתר שמא, אבל לא להקל, דכי אמרינן בשאר אסורין מב"מ ברובא בטיל, ודאי בתר טעמא אזלינן דרבא גופא קרי באסורין מב"מ בטעמא כד' ומב"מ דליכא למיקם אטעמא בס' וכל שאין הטעם שוה קרי מבשא"מ.
<h2>דף סו:</h2>
בת תיהא גוי לישראל ש"ד, כלומר יכול להריח ביין ש"י, ישראל לגוי אביי אמר אסור ריחא מלתא, רבא א' ריחא לאו מלתא והלכה בכולהו כרבא. פי' רבותא זיקא דמפיק אינש מפומי' ודמעייל לפומי' מקרי תיהא כדא' [ב"ב כ"ב ע"א] תהי לי' בקנקני' וזה הי' מלאכת קרנא דנטל שכר בטלה דמוכח דהוי תהי באמברא דחמרא ויהיבי לי' זוזי [כתובות ק"ה ע"א], ובת תיהא נקב שנוקבין במגופת חבית ומניחין פניהם על הנקב ושואפין ריח היין ויודעין אם החמיץ אם לא. ור"ח הוסיף בת תיהא הוא קנה חלול של זכוכית ארוך ובאמצעיתו דד נקוב ומכניס ראשו של קנה בחבית וראשו אחד בפיו ושואב הקנה היין ומקלח ויוצא בדד ואינו נוגע כלל אל פיו ואין טועם טעם יין אלא קיטור היוצא מן היין הלכך גוי לישראל לכ"ע שרי דאין היין נוגע בפיו ול"ל דהוי מוריק ארוקי בכח גוי, דכיון שהרוח שבפיו מעלהו לאו ככוחו ממש דמי' כדאי' בב"ק [י"ח ע"א] דאף לענין נזקין לא חשיב ככוחו דסוס שצנף וחמור שנער צרורות נינהו, ובכח זה לא נעשה יי"נ, וישראל לגוי נמי שרי לרבא דריחא לאו מלתא, כיון שאינו מריח דרך הנאתו באפו אלא בפיו. ואיכא דפרשו תיהא נקב במגופת חבית לבדוק ובת תיהא קנה קטן שתוחבין בנקב ומריחין בו כדרכו באפו, וצ"ל אע"ג דליתהני מריח בשמים דע"ז ודאי אסור כדאי' בפ"ק [י"ב ע"א] ביין דלא עביד לריחא לית לן בה.
<h2>דף סט.</h2>
גוי מעביר עם ישראל כדי יין ממקום למקום אע"ג שהפליג ישראל מיל מן הגוי, כיון שלא הודיעו שמפליג מותר דמרתת וחושב כל שעה השתא אתי, ומיירי שיכול לבא דרך עקלתון ופתאום יוכל לראות מה הגוי עושה, דמסתפי ולא נגע, אבל מניח גוי בחנותו וישראל יוצא ונכנס לא בעינן דרך עקלתון דבכל שעה מסתפי דלמא אתי וחזי שהוא נוגע. ומיירי שהכדים סתומים אפי' בפקק של עץ אבל פתוחים ודאי אסור אפי' לא הפליג, דכשישראל מעלים עין יכול לפרק היין מכתפו וליגע בו, ואומר לנוח מעט סלקתים מכתפי ולא הי' דעתי ליגע וק"ו הוא מדר"פ [ס' ע"א] דאמר אי דארי גוי כובא מליא וישראל אזיל בתרי' אסור חיישינן שמא נגע שנותן ידו על שפת הכובא, מכ"ש אי אין ישראל רואה כל שעה. הי' גוי אוכל עמו על השולחן והניח לגיני יין לפניו על השולחן ולגיני על דולפקי, שהוא דף אצל השולחן, מה שעל השולחן אסור דודאי נגע כיון דמוכן לשתי', שעל דולפקי מותר שאינו מוכן לסעודה זו, ואם אמר לו הוי מוזג ושותה אף על דולפקי אסור, כיון שנתן לו רשות מושל בכל היין.
ואי' בהשוכר המניח יין בקרון והלך בקפנדריא הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתם ויגוב פי' שיקב חור במגופה ויסתום החור ותיבש הסתומה רשבג"א כדי שיפתח החבית, פי' ויהרס המגופה, ויגוף, פי' יעשה מגופה חדשה, ותגוב, פי' תיבש המגופה, אבל לשתומא פי' שיעשה חור במגופה ל"ח דמנכר מלתא. ומסיים, מאחר דקייל"ן כרשב"ג דלא חיישינן לשתומא והלכה כר"א דל"ח לזיופא מ"ט לא מותבינן חמרא פי' חביות חתומות ביד גוי ונשכיר מקום בחצרו ומפתח ביד ישראל ומשני משום שייכא פי' לפעמים מניחין במגופה נקב קטן שתצא ריח יין ולא ישבר החבית וחיישינן שמא יכניס לתוכו מינקת וישאב. והיכא דליכא שייכא שרי בחב"ח או מפתח וחותם. ואם הפקידו בחותם א' אסור בשתי' ומב"ה.
נשאל הגאון, ישראלי' הביאו יין בקנקני' בספינה קשורי' על פיהם בקשר ידוע להם וחתומים בחותמן ואח"כ נתערבו בכדי' של גוים וכשהגיעו לנמל נטל פקיד המלך הכל ונתן באוצרות, אח"ז לקח המלך כך וכך והחזיר השאר לבעליהם והכירו קשר וחותם שלהם מותרי' הם או לא והשיב אם הגוים שאתם חוששין ממדת ישמעאלים שבדתם אסור היין ותעבו וקללו השותים אין בו חומר כ"כ ואין חוששין מכוחן לנסך, וכשעמד מר יהודאי לא אמר בהו לא אסור ולא היתר מפני אמגושים שהיו באותו זמן שיצאו למדת ישמעאלי' והודו למי שאוסר היין ועדיין לא היו נקיי' מן האמגושות המנסכין יין גם בדור שני ושלישי הי' רופפין ונשאר בידם מדת הראשונה והי' חשש בהם לנסוך, וכאשר ישנו הדורות לא נשאר כלום, ומי ששותה יין בעיניהם כעושה תועבה. אבל אם נוצרי' הם יש חשש הרבה שהם מנסכין. והיין כל זמן שהי' בספינה אין חשש כדתנן המניח גוי בחנות אעפ"י שיצא ונכנס מותר, וכל היכא דמרתת כדמתחזי או נתפס עליו כגנב שרי, אבל ביין שהוצנע בחצר המלך והוציאו משם ונתנו לכאו"א את שלו, הכי אמרינן אם המלך ומשרתיו אין מנסכין הדבר קל להתיר וכ"ש אם בעלי יין מכירים קשרם וכתיבתם אבל אם השליט ומשרתיו מנסכין צריך חב"ח, וכיון דלא אפשר למשלף הקשר להוציא היין והחותם קיים וכאו"א מהם מכיר חותמו על מתכונתו מותר אף בשתי'. ובתשו' ישנה מצאנו ישמעאל הכניס ידו ליינו של ישראל לאונסו ומתכון לאסרו מהו כך ראינו ישמעאל האידנא עע"ז הוא אף שאינו מכיר שעובד ע"ז דאמרו ה' בתי ע"א קבועין הן ואחת מהן נשאר בערביא [י"א ע"ב] ואעפ"י שאינו מנסך עע"ז הוא ואוסר יין בהנאה, גם לית הלכתא כריב"ב דמתיר בהנאה אם מנסך לאונסו [נ"ט ע"ב] אלא כר' אשי דיין אב"ה ולא התיר אלא למשקל דמי' מהאי גוי דנסכיה. וכבר כ' בש' חולין דעה אחרת בזה ובדין גוי נוגע ביין להפסיד לישראל.
<h2>דף ע.</h2>
האי ביתא דיתיב חמרא דישראל וגוי, עאל גוי אחדיה לדשא באפיה, והוי ביזעא בדשא, א' רבא כל בהדי ביזעא שרי בשתי' דמרתת ולא נגע, דהאי גיסא והאי גיסא אסור. האי ביתא דהוי בי' חמרא דישראל אשתכח גוי התם, א' רבא אי אית לי לאשתמוטי חמרא אסור ואי לאו שרי אבל מניח גוי בחנותו ויש בו יין וישראל יוצא ונכנס מותר דידעינן למה על וברשות על. האי חמרא הוי בספינה שמע ישראל קל שפורא דבי שמשי ואזל, א' רבא חמרא שרי מימר אמר גוי השתא אתי, ואי משום שבתא, הא אמר לי איסר גיורא בכותאי אמינא יהודאי לא מנטרי שבתא, דאי מנטרי כמה כיסי משתכחין בשוקא, ואינהו לא ידעו הא דא"ר יצחק מוליכין פחות פחות מד"א, וכל הני עובדא דאיכא פקק על היין, דאם הוא מגולה בקל יכול ליגע בו ברגע א'.
<h2>דף ע:</h2>
ההיא רביתא אשתכחת בי דני דהוי נקיטת אופיא בידה א' רבא חמרא שרי אימא מגבא דחביתא שקלתא ולא נגעה ביין, ואמרו רבותא דאיירי שישראל הי' יוצא ונכנס וקמ"ל אף שיש בידה אופיה ל"ח. ישראל שמסר מפתח אוצר יין לגוי לא חיישינן שיכנס שלא מסר לו אלא שמירת מפתח וירא ליכנס דנתפס עליו כגנב ואמר נמי השתא אתי וחזי אם אני שולח יד ביין. בלשת שנכנס לעיר חביות פתוחות אסורות, סתומות מותרות, דאי פתחון לא הוי סתמו שאין אימה עליהם, בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות שאין פנאי לנסך.
<h2>דף עא.</h2>
אומן ישראל ששלח לו גוי בשכרו חבית יי"נ, מותר לומר לו תן לי דמיה, שעדיין לא קנה לה אפי' הניחה בחצרו, שאין קונה לה בע"כ, והגוי חייב לו מעות ואין זה נקרא רוצה בקיומו של יי"נ... אבל אם קבלה בשכרו כשנכנסה לרשותו אסור. מותר לומר לגוי צא והפס עלי מנת המלך אע"ג דגוי יהיב יי"נ והוא פורע לו דמים, כיון דהגוי מצי לסלוקי לשליח דמלכא בזוזי, כי יהיב גוי יי"נ לאו שלוחו דישראל הוא, אבל לא יאמר עול תחתי לאוצר דמשמע אתה עומד במקומי ובשליחותי והשתא אי נותן גוי יי"נ הוי כאלו נתן ישראל, אבל מותר לומר לגוי מלטני מן האוצר, עשה מה שמניח דעת האיש האוצר וכיון דמצי לסלוקי בזוזי, כי יהיב לי' חמרא לאו בשליחות ישראל קעביד.
המוכר יינו לגוי פסק עד שלא מדד דמיו מותרין, מדד עד שלא פסק אסורין, מפרש בגמ' במשיכה קונה גוי, וכשמדד מושך הגוי וכיון שמושך קנה דכבר פסק לו דמים ונתחייב בהן במשיכתו ועדיין לא הוי יי"נ שנגיעתו ביין באה לאחר משיכתו. אבל מדד עד שלא פסק והגוי מושך ונוגע לא קנה במשיכה כיון דלא פסק דמים לא סמכה דעתו לקנות דשמא ירבה לו דמים, הלכך נגיעתו עיי"נ ואכתי הוא יין של ישראל וכשפוסק אח"כ וגוי משלם דמי יי"נ שקיל, וחזי לן אי לא נגע הגוי... [צ"ל אף שאחר שמדד ומשך הגוי פסק ונתרצה הגוי, אם ראה שלא נגע עדיין מותר ליקח דמיו דדמי יין כשר נטל] מיהו לכתח' לא ימדד בכלי של גוי שיש בו עכבת יין שהיין שנמדד נאסר ממנו קודם שמשך וקנה גוי והוי יי"נ ברשות ישראל, ובדיעבד מותר דקייל"ן כרשב"ג [ע"ד ע"א] נתערב יין בסיי"נ ימכר כולו חוץ מדמי הנאת אסור שבו.
<h2>דף עב.</h2>
והא דתנן [ע"ב ע"א] נטל המשפך ומדד לתוך צלוחית גוי וחזר ומדד תוך צלוחית של ישראל אם יש בו עכבת יין אסור האי אסור בשתי' ולא במכירה, וא"נ בהנאה אתי' כרבנן דפליגי... (חסר) והכי קייל"ן במשיכה קונה גוי אע"ג דלא יהיב דמי כאמימר וכרי"ו [בכורות י"ג ע"א] דישראל קונה בכסף כדאשכחן בהקדש ונתן הכסף וקם לו, אע"ג דאיכא למימר שאני הקדש דלא אהני משיכה דכל היכא דאיתי' בי גזא דרחמנא איתי' מצינו סתם קנין דברים בכסף דכתיב שדות בכסף יקנו וכיון דכ' כי תמכרו ממכר מיד עמיתך היינו קנין בכסף דרש רי"ו לעמיתך בכסף אבל לגוי במשיכה. נטל משפך ומדד לתוך צלוחית גוי וחזר ומדד תוך צלוחית ישראל אם יש בו עכבת יין אסור ואמר בגמ' למ"ד נצוק חבור נאסר טפה שבמשפך שנשארה מקלוח על היין שבקרקעיתו של צלוחית דגוי, ולמ"ד אינו חבור מיירי שנתמלא צלוחית של גוי עד שנגע היין במשפך, וכשמתערב הטפה עם היין שבצלוחית ישראל אוסרו וכבר אמרנו דמ"מ מותר למכרו אבל הגרי"צ סתם וכ' אסור.
<h2>דף עב:</h2>
אמר ר"ח להני סביתא וכו' האי גברא דאסיק חמרא בגישתא וכו'. א"מ זוטרא קנישקין, פי' כלי שיש לו הרבה קנים יוצאים מצדו וכשמתמלא יין יכולים הרבה למצוץ בפעם א', שרי לישראל וגוי למצוץ ממנו בזמן א', שכל זמן שהגוי מוצץ אין היין שבפיו חוזר למטה, אבל קדים ופסק גוי לא. פשטא שמעתא דגישתא וקנישקין משמע לן דס"ל לרבא ומר זוטרא נצוק לא הוי חבור, דבקנשקין ודאי נצוק הוא כשגוי מוצץ, מיהו איכא מרבותא דאמרי דלא אמרו חבור אלא כד נפיק כולי דרך ההוא פתחא או ברזא אבל בקנישקין מאי דאתא בברזא דגוי לא אתא בברזא דישראל לא הוי חבור, וי"א ע"י מציצה לא הוי חבור. וראוי להחמיר ומסתבר לן כל היכא דלא אסרי היין בהנאה לא אמרינן נצוק חבור.
<h2>דף עג.</h2>
יי"נ אוסר בכ"ש יין ביין, ומים במים פי' מים שנתנסכו לע"ז שנפלו במים של היתר, יין במים ומים ביין בנ"ט, זה הכלל מב"מ במשהו ושא"מ בנ"ט. איכא מרבותא דאמרי דוקא יין שנתנסך לע"ז במשהו אבל סיי"נ בס'. ול"נ לן דבמשפך [ע"ב ע"א] שיש בו עכבת יין טפה א' שמדד לתוך צלוחית של גוי וחזר ומדד צלוחית של ישראל אסור משום טפה א' והרי יש כמה פ' ס' ובתוספתא [פ"ח] גוי שקדח במניקת והעלה יי"נ לפיו או שטעם מכוס והחזירו לחבית אסרוהו מפני שטפה של יי"נ אוסרת במשהו אלמא אעפ"י שלא נאסר אלא ממגעו אוסר בכ"ש, ודחיקא למימר דכולא אתי'... [כר"י דס"ל מב"מ לא בטל] ובכולא מכילתין קורא לסתם יינם יי"נ, וה"נ אמרינן כיון דאסורא דסיי"נ חמור כיי"נ שכרו נמי אסור ולא חשיב נמי האי מלתא גבי חלוקי יינות. ובתשו' לשר שלו' יי"נ שניסך ממנו לע"ז אב"ה ואינו בטל אפי' באלף (חסר), וי"א סיי"נ מגוים שלנו שאינם יודעים בטיב ע"ז בטל בס' ודוקא בימי התנאי' ואמוראי' שהיו בקיאין ואדוקין בע"ז אסרו במשהו, אבל בזמננו אינם יודעי', כ' כתבנו לעיל חלוק זה לא נתברר מפי הגמרא. ומסתבר דוקא בסיי"נ שאסרו בהנאה כיין שנתנסך לא בטיל במינו, אבל במקום שאמרו שאינו אסור אלא בשתי' אסורו כשאר אסורי אכילה ובטל בס'. כי אתא רי"צ ארי"ו המערה יי"נ מצרצור קטן לבור דלא נפיש עמודיה אפי' כל היום ראשון ראשון בטל, אבל חבית דנפיש עמודיה לא, פי' אם נפל יי"נ מחבית או מקנקן ליין כשר בקלוח אע"ג שהכשר אלף פ' יותר נאסר, ופריך דמתני' סתמא אמרה יי"נ אוסר בכ"ש משמע אפי' נפל אסור משהו ביין רב דהיתר ומפרק מתני' דנפל היתר לגו אסור, דאפי' חבית מלאה יין כשר שנפלה על טפה א' דאסורא נאסר' כולה אבל אסורא לגו היתרא שנפל מעט מעט ראשון ראשון בטל, חזי לן דהאי בטל כל זמן שההיתר מרובה על האסור דלא אקילו יותר ממ"ש תורה מב"מ ברובו ואי לא נשתייר רוב היתר אפי' נפל האסור מצרצור קטן בטיפין אסור, ודוקא במב"מ דהחמירו לאסור במשהו אקילו בנפל אסור לגו היתר מעט מעט ואקמו אדין תורה, אבל יין דאסורא במיא דהיתר או מיא דאסורא ביין היתר שעורא בנ"ט ככל שאר אסורין בין שנפל האסור בפ"א, בין מעט מעט כשנתן טעם אוסרו דטעם כעיקר דאו', וכשאינו נ"ט מותר אפי' התירא לגו אסורא. ובגמ' פריך אהא דאמר ראשון ראשון בטל תנן יי"נ אוסר בכ"ש, ומשני דנפל חמרא דהתירא בגו אסורא אבל אסורא בגו התירא בטל והיינו כדמסיק שנפל מצרצור קטן, והדר פריך מדתנן יין במים בנ"ט מאי לאו דנפל חמרא דאסורא בגו מיא דהתירא וקתני בנ"ט ומשני לא, דנפל התירא לגו אסורא. ואי קשי' לך מ"פ מאי לאו דנפל חמרא דאסורא בגו מיא דהתירא וקתני בנ"ט, הא בקושטא קאמר בנ"ט דבכל אסורין במבשא"מ אסור בנ"ט, הכי פריך כיון דהאי יין במים בנ"ט דקתני, ודאי אין חלוק בין התירא לגו אסורא לאסורא בגו התירא דשניהם בנ"ט כדתנן זה הכלל שלב"מ בנ"ט, ה"נ רישא יין ביין נמי בתרי גונא איירי ומשני האי יין במים נמי בנפל התירא לגו אסורא. רבין ארי"ו יי"נ שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים רואין ההיתר כאלו אינו והמים רבין עליו ומבטלין, ור"ש בר יהוד' משמי' דרי"ו ל"ש אלא שנפל קיתון של מים תחלה אבל נפל לבסוף קתון של מים מצא מין א"מ ונעור. וכתבנו למעלה דהלכתא כרבין אפי' נפל קיתון של מים לבסוף דללישנא בתרא רשב"י נמי אמר כן משמי' דרי"ו ועוד בשל סופרי' הולכין אחר המקיל ויש מחמירין ופסקו דבעינן דנפל קיתון מים בתחלה וחזי לן טעמיהו דפסקי כחזקי'... [צ"ל רביה דר' יוחנן, דחזקיה אמר לקמן יי"נ שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים הגדילו באסור אסור] מיהו כיון דרבין ורשב"י אמרו הכי משמי' דרי"ו ולא פליגי עלי' משמע דס"ל כותיה א"כ רבים נינהו איכא מרבותא דאמרי לית הלכתא כרי"צ ארי"ו בנפל מצרצור קטן ר"ר בטל מדאמר רבין ארי"ו יי"נ שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים רואין ההיתר כאלו אינו ומים מבטלין אותו, אלמא דוקא מיא מבטל חמרא אבל חמרא לא מבטל חמרא ובענ"ד לא מצינא דפליג רבין ארי"צ ארי"ו דודאי לא אמרן ר"ר בטל אלא בנפל מצרצור קטן טיפין טיפין, ורבין איירי במערה בקלוח מכלי גדול, ועצה טובה ליתן בכל חביות קיתון מים שאם יתערב אח"כ מעט יי"נ יתבטל במים דאמרינן סלק א"מ כמי שאינו וא"מ מבטלו, אבל אחר שכבר נתערב אסור לעשות כן שאין מבטלין אסור לכתחלה.
<h2>דף עג:</h2>
ארי"ו ב' כוסות א' של תרומה וא' של חולין ומזגן וערבן זב"ז רואין את ההיתר כאלו אינו ושאר המים רבין ומבטלין, האי רבין לאו ברוב גרידא, דודאי בעינן שיהא במים כדי לבטל טעם יין, קרוב לס' פעמים יותר מן היין, דכך דינה של תרומה, אי נתערב' במב"מ אפי' ידענא דבתערובת כה"ג לא יהיבת תרומה טעמא לעולם בעינן שעור ק"א לבטלה, אבל נתערבה בשא"מ הכל תלוי בנ"ט ואי ליכא נ"ט, כגון דאיכא ס' מותר שבשעור זה כלה כח האסור ברוב המאכלים והכא בב' כוסות שנתערבו במב"מ א"א לבטל ע"י יין דחולין דליכא ק"א מן ההיתר לגבי אסור, אבל במים שבב' כוסות יש ס' לגבי תרומה או עכ"פ שעור כ"כ שידענו שמבטל כח יין של תרומה. ואנן לא חזי לן שיש בב' כוסות ס' פעמים מים יותר מיין של תרומה שהרי סתמא אמר ב' כוסות משמע דשוות הן ולשון שמזגן וערבן משמע ששפך בהם מים דרך מזיגה ואין דרך מזיגה ליתן מים שלשים פעמים יותר מן היין אלא כדאמרינן בהמוכר פירות [ב"ב צ"ו ע"א] חד על תלתא חלקי מים. והשתא איכא בתערובת ב' כוסות ששה חלקים מים והיין של תרומה החלק הז' ונתבטל בוי"ו, וטעמא דדי בזה לבטל דידעי רבנן בהאי שעורא נפגם היין ואינו נותן טעם לשבח במים. וחזי לן דלאו דוקא וי"ו חלקי מים מבטלים אלא כיון שנתערב בו מים יותר מכדי מזיגה שהוא ג' מים על חד דחמרא, מסתמא פוגמו ומותר בשתי' כדאי' התם שמרים שיש בהם טעם יין אין מברכין עליו בפה"ג דקיוהא בעלמא הוא ולמעשה יש להחמיר שלא לבטל יי"נ במים אלא בוי"ו חלקי מים.
יי"נ וטבל במינו במשהו שלב"מ בנ"ט [ע"ג ע"ב] חמרא עתיקא בעינבי ד"ה בנ"ט [ס"ו ע"א], חמרא חדתא בעינבי דטעם א' להם, אביי אמר במשהו בתר טעמא אזלינן, ורבא אמר בנ"ט, דגבי יי"נ וטבל דאמרי מב"מ במשהו, בתר שמא אזלינן, והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד, חלא דחמרא וחלא דשכרא חד אסור וחד היתר או חמירא דחיטי וחמירא דשערי אביי אמר בנ"ט, בתר טעם אזלינן והאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד, רבא א' במשהו בתר שמא אזלינן, והאי והאי חלא מקרי והאי והאי חמירא מקרי. חלא לגו חמרא ד"ה בנ"ט, דלא דמי בשמא ליין גם לא בטעם וריח, חמרא לגו חלא, דרך היין כשמגיע לאויר כלי שבו חומץ מקבל ריח החומץ, אביי א' במשהו, כיון דעתה ריחיה חלא וטעמי' חמרא, חלא בתר ריחיה אזלינן והו"ל מב"מ רבא א' בנ"ט דריחיה חלא וטעמא חמרא חמרא בתר טעמא אזלינן, והו"ל מבש"מ. איכא דקשי' להו דתנן בערלה [פ"ב] למה אמרו כל המחמץ והמתבל והמדמע להחמיר, במב"מ, כיצד שאור של חטים של תרומה או ערלה שנפל לתוך עיסה של חטים ויש בו כדי לחמץ אוסר אפי' ביותר מק"א, ואם אין בו כדי לחמץ מ"מ אוסר אם אין בו ק"א אלמא שאור ועיסה מין א' אע"ג דלא הוי לא חד שמא ולא חד טעמא שאני עיסה הואיל שסופה להחמיץ כולה כשאור הוי מב"מ. והא דאמר רבא בתר שמא אזלינן במב"מ, היינו היכא דאחמרו רבנן במב"מ כטבל ויי"נ והיכא שנתנו שעור גדול למב"מ כגון בערלה ותרומה וכ"כ ודשיל"מ בכל אלה אזיל בתר שמא, אבל לא להקל, דכי אמרינן בשאר אסורין מב"מ ברובא בטיל, ודאי בתר טעמא אזלינן דרבא גופא קרי באסורין מב"מ בטעמא כד' ומב"מ דליכא למיקם אטעמא בס' וכל שאין הטעם שוה קרי מבשא"מ.
<h2>דף עד.</h2>
אלו אסורין ואוסרין בכ"ש יין נסך וע"ז וכו' ובמתני' בתר הכי תני תקנתא יי"נ שנפל לבור כולו אב"ה רשב"ג [אומר] ימכר כולו לגוי חוץ מדמי יי"נ שבו, ומסיק יי"נ גמור שנתערב ביין אין לו תקנה, חבית בחבית אפי' מיי"נ גמור ימכר חוץ מדמי אותה חבית, סתם יינם אפי' יין ביין ימכר חוץ מדמי אסור שבו. ואיכא למימר מכ"ש בשאר אה"נ כערלה כלאי כרם ובשר בחלב שאין אוסרים במשהו שתערובותיהן מותר למכור חוץ מדמי האסור שבהן. ואיכא נמי תקנתא אחרינא בע"ז ויי"נ למכור התערובת ויוליך דמי הנאת האסור ליה"מ [ע"ז מ"ט ע"א] ואיכא מרבותא דאמרי התקנה למכור ולהשליך מעות ליה"מ לא מהני רק בשביעי' ובע"ז שתופסת דמיה ולא בשאר אה"נ. לכך בע"ז ויי"נ אי מוכר כל חבית וחבית לבד או רצה לעשות מכל א' וא' משקה לפועליו גוים, נוטל דמי חבית א' ומשליך ליה"מ או למקום שא"א שימצאה אדם ואם לא ירצה בתקנה זו צריך למכור הכל ביחד לגוי ונוטל ממנו חוץ מדמי חבית יי"נ שבו, ותקנה זו מהני בכל אה"נ שנתערבו היכא דלית לן למיחש שגוי יחזיר וימכרנה לישראל דמדמינן להו לסיי"נ דאסורו חמיר ובמשהו ומשום האי תקנתא משני בסוגין האי תנא תרתי אית לי' דבר שבמנין ואה"נ... וי"א הא דאמר דלא קתני חתיכת נבלה וחמץ בפסח במשהו משום דלא שייך בהו למימר דלא בטלי כלל דנהי דתערובותיהן לענין אכילה ל"ב מיהו לענין הנאה ודאי בטלי ומותר למכרם וליטל כל הדמים, אבל הני דמתני' תערובותיהן נמי אב"ה ולא בטלי כלל, ולא חזי לן האי חלוקא, דאי חמץ בטל לענין הנאה לענין אכילה נמי (חסר).
<h2>דף עד:</h2>
גת של אבן שזפת הגוי ורגילי' ליתן בה יין אח"כ, מנגבה ושרי. וכך הנגוב אם הגת לח מקנח באפר ומדיח במים וחוזר ומקנח בא' ומ' במים וביבש מדיח במים תחלה ומקנח באפר וחוזר במים ואפר ומים ואם דרך בה גוי יינו לא סגי בנגוב אלא קולף הזפת ואח"כ מנגב, ואם ירצה יכשירו בערוי וא"צ קליפה ובגת של עץ בכל גוונא... ושל חרס זפותה לא מהני קליפה אלא צריך מלוי וערוי, ואם דרך בה הגוי צריכה קליפה ואח"כ מלוי וערוי, וגם אם מגעילו בערוי מכלי ראשון נראה דמהני בכולם כדא' רבא נעוה ארתחוה כלומר הרתיחו הגת ברותחין וא"א להגעילה אלא בערוי מכ"ר ורבא בגת של חרס איירי וב' הלכות והגרי"צ השמיטוהו אפשר דס"ל בשל עץ איירי ולאו למימרא צריכי דמהני הגעלה לעץ וס"ל דרבא דרש כך בפירקא להשמיע לעם דלאו דוקא קלוף דאי' בי' טרחא יתרה דהגעלה נמי מהני. ויש מי שמביא ראי' מזה דערוי ככ"ר ולהכשיר בכלים שנתבשל בהם טרפה, נשתקע הדבר ולא נאמר דהא בחם לתוך צונן אמרינן תתאה גבר ואיך אפשר שיהי' לעליון דין כ"ר והכא שאני שלא נבלע בחם ואין למדין מכלי היין לשאר דברים. וגת שאינה זפותה חזי לן בין מחרס ובין מעץ סגי בנגוב. שאר כלי הגת כגון מחץ ומשפך ששופכים מבור לחבית נראה שדינם כגת דבברייתא בהדי גת קתני (חסר). והני רוקי דארמאי דמזיא, פי' של שער מדיחן דלא בלעי, דעמרא מנגבן ככלי גת, דכיתנא מישנן יב"ח ואית בהו קיטרי שרי להו קודם נגובן, וסלים שמסננין יין, אם ההוצין רפויים וקשורים בחבלים מדיחן, דצבתא... דכיתנא מיישנן יב"ח.
